אחרי נשימה עמוקה, כזו שנדמה שמילאה כל נאדית פנויה בראותיו, הוא הוציא את האויר לאט.
כמעט כמו מי שמתרגל נשימה מודעת.
"כן" אמר.
ושתק.
חיכיתי לעוד כמה מילים. נכון, אני יודעת שגברים הם לא דברניים במיוחד, אבל "כן" וזהו?
אז שתקתי גם אני. הסתכלתי עליו בעיניים שואלות, בלי לדחוק, בלי להפריע לדממה.
אולי זו לא הייתה שתיקה, אולי זו הייתה רק הפאוזה שהוא היה צריך.
במקום מילים, ראיתי שהוא מנסה להחניק את הדמעות שלא יעלו שוב.
"זה היה תאור מדויק לאיך שאתה מרגיש? שאלתי בעדינות.
"כן" הוא ענהשוב. "זה בדיוק זה".
"תראה" אמרתי, מנסה לקחת אותנו צעד קדימה. "אם אתה רוצה לדעת מה המקור שלך, מאיפה באת, זו זכות ששמורה לך, מהיום שבו הגעת לעולם. זו זכות בסיסית של כל אדם. אני מבינה את החשש. אני מבינה שאתה נקרע בין תחושת הבגידה בהורים שלך לבין הרצון המאד ברור ובסיסי ואנושי לדעת מאיפה באת."
עצרתי רגע.
"אני יכולה להציע נקודת מבט נוספת לחיפוש הזה?"
"בטח" הוא ענה מיד. "כל דבר שיעזור לי לצאת מהפלונטר הזה כי אני מרגיש שאני נקרע".
"תראה" אמרתי, "יש לך הורים שאתה אוהב ומכבד אף אחד לא מטיל ספק באהבה שלך אליהם ואף אחד לא מטיל ספק באהבה שלהם אליך. יש אותם ויש אותך. הם המשפחה שלך. יחד עם זאת הם רק חלק ממה שמרכיב אותך, חלק חשוב מאד, אבל לא כל התמונה. ואתה מחפש את החלק החסר. אתה לא מחפש תחליף למה שיש".
הבטתי בו. "איך אתה מרגיש עם ההגדרה הזו?"
אריק התיישר בכיסא, כאילו מישהו פתח חלון והכניס לחדר משב רוח רענן ביום חמסין.
"אפשר עוד כוס מים?" הוא ביקש.
"בטח" עניתי. השארתי את הכוס על השולחן והלכתי להביא קנקן.
כשחזרתי, כבר הייתה לו סיגריה נוספת דלוקה ביד.
"אתה רוצה אולי קפה עם הסיגריה?" שאלתי.
"תודה" הוא ענה. "אולי אחר כך".
אולי אחר כך.
שלוש מילים שממלאות אותי בשמחה קטנה. כי "אולי אחר כך" אומר שנוח לו.
שאין לו כוונה לקום ולברוח, לפחות לא בדקות הקרובות.
המשכתי להסביר.
"יש לך אפשרות לעשות את הבדיקה, לתת לה שם בדוי, לקבל את התוצאות, ורק אז להחליט אם ומה אתה רוצה לעשות איתן. אם תרצה, אני יכולה לפתוח את התוצאות ראשונה, להסביר לך מה נמצא שם ואתה תחליט מה הלאה".
הסתכלתי עליו כדי לוודא שהוא איתי.
"חשוב לי שתדע שהשליטה היא בידיים שלך. מה עושים, איך עושים ואם בכלל עושים משהו. אתה לא חייב לרוץ לשום מקום. אתה לא חייב להחליט עכשיו על כל הדרך, רק על הצעד הבא"
מה אתה אומר?"
וכמו ברגע אחד אריק עבר לפסים אופרטיבים.
"אבל איך קונים ערכה? איפה? אני לא מבין בזה כלום" הוא אמר.
לי כבר היה ברור, קצת אחרי שהתחיל המפגש שלנו, שהערכה ספייר שיש לי בבית, זו שאני שומרת לבני המשפחה שלי, תהיה זמינה לו אם הוא יחליט שזה מה שהוא רוצה לעשות.
הקפה של "אחר כך" יכול להיות הקפה של אחרי הבדיקה. כי אם הוא יחליט לעשות את הבדיקה נצטרך לבלות לפחות עוד שעה יחד.
"אם תחליט שזה מה שאתה רוצה" אמרתי, "יש לי פה ערכה בשבילך".
"באמת?" הוא הביט בי מופתע, "דיי, מה, ידעת שאני אגיע?
"לא" עניתי בחיוך, "בדרך כלל יש לי ערכה למשפחה ומקרים מיוחדים ואני חושבת שאתה מתאים לקטגוריה"
ניגשתי לארון, הוצאתי את הערכה והנחתי אותה על השולחן לידו.
עכשיו זה כאן.
לא רעיון. לא אפשרות תאורטית. לא משהו שאולי פעם יקרה.
זה היה ממשי.
"מה אתה אומר?" שאלתי שוב.
"יאללה" הוא ענה, והפעם יכולתי לשמוע את ההתרגשות בקול שלו. "הולכים על זה".
"אם כך" אמרתי, "סיים את הסיגריה, ויש לנו שעה להעביר יחד. אסור לאכול, לשתות או לעשן לפני הבדיקה. בהוראות כתוב חצי שעה, אבל אני מעדיפה לקחת שעה ליתר בטחון".
אריק כיבה את הסיגריה ולקח שלוק אחרון מהמים.
"מה השעה?" הוא שאל, וכבר הוציא את הנייד לבדוק.
"עכשיו שלוש" הוא ענה לעצמו.
בזמן שחיכינו, ניצלתי את הזמן לספר לו קצת עלי. איך בכלל הגעתי למחקר שורשים ודנ"א, איך התחיל אצלי המסע הזה. אחר כך עברנו למחשב. פתחתי בפניו דוגמאות, הראיתי לו איך נראות תוצאות של בדיקות דנ"א, מה אפשר ללמוד מהן, מה הן יודעות לספר ובעיקר מה הן לא מבטיחות.
האוירה כבר הייתה אחרת. נעימה יותר, רכה יותר.
השיחה התחילה לזרום, כמעט בטבעיות, והשעה עברה מהר יותר ממה שציפיתי.
ועכשיו הגיע הזמן.
פתחתי את הערכה, הסברתי לו מה יש בפנים, הראיתי לו את המשפך שעוזר לאסוף את הרוק והגשתי לו את המבחנה.
"אתה רואה את הקו השחור כאן על המבחנה? שאלתי
"מה?" הוא הסתכל עליה בבהלה משועשעת. "את כל זה אני צריך למלא ברוק?"
ואז הוא התחיל לצחוק. "מאיפה אני אביא כל כך הרבה רוק?"
צחקתי איתו.
"לא, זה רק נראה ככה. יש בחלק התחתון חומר מסוים ורק מעליו הרוק, זה הרבה פחות ממה שזה נראה".
אריק לקח את המבחנה, הסתובב אלי עם הגב, והתחיל לירוק.
אני רגילה לזה. משום מה, הפעולה הזאת, לירוק לתוך מבחנה כשמישהו אחר נמצא בחדר, מצליחה להביך כמעט את כולם. אז עשיתי את הדבר המתבקש והלכתי לשירותים. לא באמת הייתי צריכה, אבל זה תירוץ מצוין להשאיר אותו לבד לכמה רגעים שירגיש קצת יותר נוח.
כשחזרתי, המבחנה כבר הייתה מלאה עד הקו השחור, בדיוק כמו שצריך. (האמת, זה היה במהירות שיא).
לקחתי אותה ממנו, הוצאתי את המשפך, וסגרתי את המבחנה בפקק השקוף שמכיל בתוכו נוזל תכלת. החומר המשמר.
אריק התבונן בנוזל התכלת מטפטף לאיטו לתוך המבחנה במבט מהופנט.
חייכתי לעצמי.
היה בו משהו באותו רגע שהזכיר לי ילד שרואה קסם בפעם הראשונה.
"את לא נגעלת לגעת בזה?" הוא שאל בפליאה אמיתית.
"ממש לא", עמיתי. "מבחינתי זו לא מבחנה של רוק שאני מחזיקה ביד".
הרמתי אותה מעט
"זו תעלומה".
כשהנוזל התכלת ירד כולו לתוך המבחנה, וידאתי שהיא סגורה היטב, ניערתי אותה כמה שניות, הכנסתי אותה לשקית ניילון ייעודית ואז לקופסא.
סגרתי את הקופסא עם הדבק הדו צדדי שמחובר אליה.
וזהו.
החלק הטכני היה מאחורינו.
"מה עכשיו?" אריק שאל.
"עכשיו לדואר", אמרתי. "ואז מחכים לתוצאות".
הוא לקח עוד נשימה עמוקה, ואז הדליק עוד סיגריה.
"הייתה פה איזו הצעה לכוס קפה?" הוא שאל, וחייך.
"קפה אחד בדרך", עניתי, ופניתי למטבח.
לפני שהוא עזב, הוא חתם על כל האישורים הדרושים כדי שאוכל לראות את התוצאות שלו, לאתחל את הברקוד ולעדכן אותו כשיגיעו התוצאות.
חודש וחצי עברו.
במהלך הזמן הזה כמעט לא שמעתי ממנו. אני, מצידי, עידכנתי אותו בכל פעם שעיבוד הערכה התקדם שלב. כשהיא התקבלה המעבדה, כשהיא נכנסה לעיבוד, כשהתחיל תהליך המיצוי.
ואז, חודש וחצי אחרי המפגש שלנו, הגיע הרגע שחיכינו לו.
יש תוצאות.
