כשאני חושבת על הפניקס, אני חושבת על הסבים והסבתות שלי.
על מה שהם איבדו, על מה שבנו, ועל היכולת שלהם להתחיל שוב,
גם אחרי שהחיים שהכירו השתנו לגמרי.
הם מסמלים עבורי תקופה שלמה, אבל הסיפורים שלהם מלווים אותי גם בחיים שלי היום.
כשאני מרגישה שהכול מתפורר, אני נזכרת בהם.
מהם אני שואבת את הידיעה שיש בי כוח לקום.
סבתא שלי מצד אמא איבדה את בעלה הראשון במלחמת העולם השנייה ונשארה עם שני ילדים.
היא ברחה מריגה, ובתה הקטנה, שהייתה בת שנה, נפטרה. ממה שידוע לנו, היא מתה מרעב.
כשסבתא חזרה לריגה, היא הייתה אלמנה עם ילד.
שם היא פגשה את סבא שלי, חייל שאיבד את רגלו בשדה הקרב.
התברר שהוא היה מאוהב בה, והוא הציע לה להתחתן.
לקח לה זמן להסכים. לשמחתי, היא אמרה כן.
יחד הם הביאו לעולם שלוש בנות. אמא שלי היא הבכורה.
מתוך החיים שנפגעו בצורה שקשה לי לתפוס, הם בנו משפחה, שהפכה גם למשפחה שלי.
גם סבא שלי מצד אבא חזר ממלחמת העולם השנייה אל אובדן עצום.
כששב, גילה שאשתו ושלושת ילדיהם נרצחו.
בהמשך הוא פגש את סבתא שלי, אמו של אבי.
הם התאהבו, והיא נכנסה להיריון.
שלושה שבועות אחרי שילדה את אבא שלי, היא נפטרה.
סבא שוב התאלמן, הפעם עם תינוק קטן.
את אשתו השלישית, ורה, הוא הכיר קודם לכן, באחד הסיורים של הצבא האדום.
הוא מצא אותה והביא אותה לריגה, והם התחתנו.
גם היא איבדה את בעלה.
יחד הם הקימו משפחה חדשה.
אני כותבת את הסיפורים האלה בכמה פסקאות, אבל כל משפט כאן מכיל חיים שלמים.
אין לי דרך לדעת עד הסוף מה נדרש מהם כדי לקום בבוקר, לאהוב שוב,
לגדל ילדים ולבנות בית אחרי כל מה שעברו.
ואני יודעת שגם בהמשך החיים לא חסכו מהם מכות.
הם קיבלו כאפות מהחיים, על ימין ועל שמאל.
ובכל פעם הם קמו, בנו משהו ושינו את חייהם.
לכן הפניקס מזכיר לי אותם.
בסרטון מופיעה שורה שאפשר לתרגם ל״אני בונה בית ממה שנותר״.
אני חושבת על המשפחות שהם הקימו, על הילדים שנולדו,
ועל כל מה שצמח מתוך הבחירות שלהם להמשיך.
אני כאן גם בזכות ההתחלות החדשות האלה.
גם לי היו לא מעט כאפות מהחיים.
היו פעמים ששיניתי מקצוע, והיו פעמים ששיניתי דברים בעצמי.
שוב ושוב נדרשתי למצוא דרך להמשיך, לפעמים בדרך שלא דמיינתי קודם.
ויש ביני לבין סבתא שלי גם חיבור כואב במיוחד: כמוה, גם אני איבדתי תינוק.
הידיעה שהיא קמה גם מהאובדן הזה הייתה עבורי מקור גדול לכוח.
בתוך הכאב שלי, היה לי ממי לשאוב השראה.
סבתא שלי, עם הסיפור שלה ועם החיים שבנתה אחריו,
נתנה לי סיבה להאמין שגם אני אוכל לקום.
עם השנים הבנתי שכשאני קמה, אני יוצרת משהו אחר.
אני לא צריכה להחליט אם הוא טוב יותר או טוב פחות ממה שהיה.
הוא אחר, ולפעמים הוא אפילו גדול יותר ממה שיכולתי לדמיין.
אני נושאת איתי את הסבים והסבתות שלי בכל התחלה כזאת.
את הסיפורים שלהם, את מה שבנו, ואת הכוח שאני מקבלת מהם גם היום.
ולכן, כשאני נופלת, או כשנדמה לי שהכול שוב מתפורר,
אני יודעת שאני יכולה לקום.
לפעמים זה ייקח זמן.
לפעמים עדיין לא אדע מה אני עומדת ליצור.
אבל יש בי כוחות.
ואת הכוחות האלה אני שואבת מהם.
