מה הקשר בין פיצוצייה, חטיפים, ארנק ופח זבל שכונתי?

אתמול בערב הלכתי לפיצוצייה.
המטרה הייתה תמימה לחלוטין:
לקנות טבק לעצמי ושתי חפיסות סיגריות לגילעד שביקש שאקנה לו.

לקחתי את הטבק והסיגריות ועל הדרך גם כמה חטיפים
וכן, היו חטיפים בעשר בלילה, אין צורך לצרף גם את התזונאית לחקירה,
הסיפור עוד יסתבך מספיק גם בלי זה.
יצאתי מהפיצוצייה, שמתי את הארנק בתוך השקית
ונסעתי להקפיץ לגילעד את הסיגריות.

כשהגעתי אליו, שנייה לפני שיצאתי מהרכב, חשבתי לעצמי:
לא נוח לי להשאיר את הארנק באוטו.
מצד שני, גם ממש לא בא לי לקחת אותו איתי,
אז עשיתי את הדבר ההגיוני ביותר באותו רגע:
הוצאתי אותו מהשקית והחבאתי מתחת למושב הנהג.

נתתי לגילעד את הסיגריות.
חזרתי הביתה.
אכלתי את החטיפים,
החיים היו יפים.
כשסיימתי, הכנסתי את עטיפות החטיפים לאותה שקית שבה קודם היה הארנק,
וזרקתי לפח.
בבוקר הבן הוריד את הזבל לפח השכונתי הגדול.
עד כאן, מעולה.

בצהריים הייתי צריכה את הארנק.
אין ארנק.
חיפשתי,
עוד קצת חיפשתי,
ואז עלתה לי מול העיניים התמונה:
אני מכניסה את הארנק לשקית,
אני סוגרת את השקית,
אני זורקת אותה לפח,
נגמר.

המוח שלי עשה משהו מופלא.
הוא לקח שני זיכרונות אמיתיים לחלוטין:
-שמתי את הארנק בשקית.
-זרקתי את השקית לפח.
וחיבר ביניהם סיפור חדש, הגיוני, רציף ומפורט להפליא:
זרקתי את הארנק לפח.

לא מדובר בארנק שאפשר להגיד עליו "טוב, נזמין כרטיס חדש".
לא. כל החיים שלי בארנק הזה.
נכון, לכסף וכרטיסי אשראי יש תחליף
אבל שם ישב גם כרטיס שקיבלתי מחברה קרובה לפני 30 שנה
היא נפטרה מזמן והכרטיס הזה עובר מארנק לארנק כבר מעל 20 שנה,
המחשבה שהוא אבד לעולם חנקה אותי.

ירדנו לפח המרכזי של השכונה.
עכשיו, זה לא פח קטן
שמרימים בו שתי שקיות ומוצאים מטבע של חמישה שקלים.
זה פח.
פח אמיתי.
עמוק.
גדול.
מהסוג שכשמסתכלים פנימה
מבינים שיכול להיות שם עולם שלם שלא ידענו על קיומו.

המוכר מחנות חומרי בניין צמודה
מציע לי מוט ארוך עם וו.
התחלתי לדוג.
שקית ועוד שקית,
זבל של אנשים שאני מעדיפה לא לדעת עליהם שום דבר.

ואז מצאתי אותה.
שקית הזבל שלנו.
פתחתי.
מצאתי את השקית של החטיפים.
הדופק עולה.
פותחת.
היא ריקה.
כלומר, ברור.
הארנק היה כבד,
השקית הייתה פתוחה,
הוא בטח נפל ממנה עמוק לתוך הפח.
מבחינתי התיק היה מפוענח.

מה עושים?
עולים הביתה.
מחליפים בגדים.
וחוזרים.
כי אם הארנק שלי נמצא בתוך פח הזבל השכונתי,
אני נכנסת לפח הזבל השכונתי.

המוכר המקסים מחנות חומרי הבניין הציע לי סולם ארוך.
כעבור זמן קצר עומדת לה תמונה
שאני מניחה שהשכנים לא ציפו לראות כשהם יצאו מהבית:
סולם צהוב יורד אל תוך הפח,
הבן שלי והאיש מחנות חומרי הבניין מחזיקים את הסולם ביד אחת,
את מכסה הפח פתוח ביד השניה
ואני, עם מסכה וכפפות, יורדת פנימה.

יש אנשים שמחפשים את עצמם בהודו.
אני חיפשתי את עצמי בזבל של פרדס חנה.

ירדתי עד למטה,
והתחלתי להפוך שקיות.
אחת.
ועוד אחת.
ועוד אחת.
בשלב הזה כבר ידעתי דברים על השכנים שלי שלא ביקשתי לדעת.
חיפשתי בכל פינה.

כל ברק קטן נראה לרגע כמו הרוכסן.
כל חתיכת פלסטיק הפכה לרגע לארנק שלי.
אין ארנק.
אחרי חיפוש ארוך עליתי חזרה למעלה.

ואז, איך שהרגלים דורכות על המדרכה,
הגוף שלי החליט שהוא סיים לשתף פעולה.
היפרוונטילציה,
סחרחורת,
הושיבו אותי על הרצפה,
נתנו לי מים.
לאט קמתי ועליתי הביתה.

אחרי מקלחת החלטתי
אני לא מוותרת.
ביררתי מתי מפנים את הפח (יום ראשון, חמש בבוקר למי שתוהה),
שלחתי מייל לראש מחלקת התברואה של פרדס חנה והודעתי,
שאני אחכה לצוות שמרוקן את הפחים ביום ראשון בחמש בבוקר.
כי יש נחישות.

בינתיים הבן יורד שוב לאוטו,
מחפש, כבר פעם שניה ואין ארנק.

בשלב מסוים גילעד מגיע אחרי ששמע את המצוקה שלי בטלפון.
הוא מודיע "אני ארד לחפש באוטו."
עזוב, אמרתי לו, הבן כבר חיפש יותר מפעם אחת.
אבל מסתבר שיש בן אדם רגיל שמחפש.
ויש מי שחיפוש היה חלק מהעבודה שלו.
אז הוא ירד.

עוברות כמה דקות.
הדלת נפתחת.
הוא עם פרצוף פוקר שואל מה היה כל כך קריטי בארנק
אמרתי שמזומן אבל יותר מהכל הכרטיס של יולנדה
החברה שנפטרה.

לפני שסיימתי את המשפט
הארנק שלי מונח לידי על הספה. 

WTF
איפה???
מתחת למושב הנהג,
בדיוק במקום שבו שמתי אותו.
ישבתי והסתכלתי עליו,
ואז על הארנק,
ואז שוב עליו,
ואז נזכרתי,
נכון.

הוצאתי אותו מהשקית,
ושמתי אותו מתחת למושב.
כל מה שזכרתי היה אמיתי.
באמת שמתי את הארנק בשקית,
באמת זרקתי אחר כך את השקית לפח,
המוח שלי פשוט מחק את האירוע הקטן שבאמצע,
הזיז את הזיכרון בזמן וחיבר שתי עובדות נכונות למסקנה אחת שגויה לחלוטין.
מסקנה שהייתי כל כך בטוחה בה,
עד שנכנסתי בגללה פיזית לתוך פח זבל.

וזה אולי החלק הכי מדהים בכל הסיפור.
אנחנו יכולים להיות בטוחים לגמרי שאנחנו זוכרים משהו,
לראות אותו מול העיניים,
להרגיש שאנחנו ממש משחזרים את הרגע,
ועדיין לטעות.
לא כי המצאנו.
לא כי שיקרנו.
אלא כי הזיכרון שלנו הוא לא סרט שמור בארכיון.
הוא סיפור שהמוח מרכיב מחדש בכל פעם שאנחנו שולפים אותו.
ולפעמים הוא עושה בעריכה קיצורים יצירתיים במיוחד.

אז אם פעם מישהו יגיד לי:
"אני זוכר בדיוק מה קרה",
יש סיכוי טוב שאני אאמין לו.
אבל אולי אשאל קודם:
בדקת מתחת למושב?

ובכל מקרה,
אחרי היום הזה הביטוי "אני בזבל"
קיבל אצלי משמעות מאוד, מאוד מילולית.