אני רוצה להגיד משהו שאולי לא יעבור חלק בכל קבוצת וואטסאפ של הורים, גן, בית ספר, ועד כיתה או שולחן שישי:
אני רוצה את יום האם בחזרה.
לא במקום יום המשפחה.
לא נגד אבות.
לא נגד משפחות מכל הסוגים.
לא מתוך געגוע עז לבריסטול ורוד, דבק פלסטי ונצנצים שנשארים על הרצפה עד פסח.
אני רוצה את יום האם בחזרה כי יש דברים שאם מרחיבים אותם יותר מדי, הם לא בהכרח נעשים מכילים יותר. לפעמים הם פשוט מיטשטשים.
רגע, היה פה פעם יום האם?
כן. בישראל ציינו במשך שנים את יום האם. היום הזה נקשר בסופו של דבר לל' בשבט, יום פטירתה של הנרייטה סאלד, מייסדת הדסה, שפעלה רבות למען ילדים ונוער וכונתה “אם הילדים”.
היום הזה הפך בהמשך ליום המשפחה.
אבל הסיפור לא התחיל ביום אחד מסודר, עם ועדה, פרוטוקול וקפה שחור בישיבה.
כבר בשנת 1927 הופיעה בעיתון “דבר” הצעה לציין יום מיוחד לאם העברייה. בהמשך, ב-1947, נחגג בירושלים יום האם ביוזמת אגודת “עזרה” לנשים יולדות, ובחיפה קידמו אבא וחנה חושי חגיגות עירוניות של יום האם.
הספרייה הלאומית מציינת שלקח שנים עד שהיום הזה התקבע בל' בשבט, ושבשנות ה-90 הוא הפך ליום המשפחה. באחת היוזמות המוקדמות אפילו דובר על כך שביום הזה הבנים והגברים ישתתפו בעבודות הבית ויגישו מתנות לאימהות.
כלומר, כבר אז הבינו רעיון מהפכני:
זר פרחים זה נחמד, אבל מישהו אחר ששוטף כלים זו כבר רומנטיקה מתקדמת.
אז למה הפכו את יום האם ליום המשפחה?
על פניו, הסיבה יפה וחשובה.
החברה השתנתה. המשפחה הישראלית כבר לא נראית רק כמו ציור של אמא, אבא, שני ילדים וכלב שמחכה ליד גדר לבנה. יש משפחות חד הוריות, משפחות מורכבות, משפחות מאמצות, משפחות עם שני אבות, שתי אימהות, סבים וסבתות שמגדלים נכדים, הורים גרושים, משפחות מבחירה, ומשפחות שבהן האדם שנתן לנו הכי הרבה ביטחון ואהבה לא היה בהכרח ההורה הביולוגי שלנו.
מבחינה פסיכולוגית וחברתית, אפשר להבין את הרצון לעבור מ“יום האם” ל“יום המשפחה”.
זה ניסיון לייצר מרחב רחב יותר. לא להשאיר ילד בלי אמא מול טקס שמכאיב לו.
לא לגרום לילדה שהמשפחה שלה נראית אחרת להרגיש שהיא לא מתאימה לתבנית.
לא לבנות יום שלם סביב מודל משפחתי אחד בלבד.
אני גם מבינה את הרצון להדגיש שוויון מגדרי. האחריות על התא המשפחתי לא מוטלת רק על האמא. בית, ילדים, חינוך, רגש, כביסה, תורים, כריכים, שיחות נפש, קניות, גבולות, חיבוקים, זיכרון של מי צריך מה ומתי – כל זה לא אמור לשבת על כתפיים של אדם אחד רק כי הוא עונה לשם “אמא”.
האחריות המשפחתית היא משימה משותפת.
אבל בעיניי, השוויון המגדרי האמיתי הוא לא למחוק את יום האם.
השוויון המגדרי הוא שיהיה יום האם, יהיה יום האב, ויהיה יום המשפחה.
אמא אינה כל המשפחה.
אבא אינו כל המשפחה.
המשפחה היא המרחב המשותף בכל קונסטלציה.
ולכן לכל אחד מהמרכיבים מגיע מקום משלו.
אני מבינה את השינויים במבנה המשפחה. אני מבינה את ההתאמה למציאות המודרנית, שכוללת הרבה סוגים של משפחות והרבה דרכים לאהוב, לגדל, להחזיק בית ולהיות שייכים.
אבל כל זה לא סיבה לבטל את היום הספציפי והחגיגי שמוקדש לכל אחד מהאנשים שנושאים באחריות הזאת.
להפך.
אם אנחנו באמת רוצות ורוצים להכיר במורכבות המשפחתית, אולי צריך יותר מילים, לא פחות.
יותר מקום, לא מחיקה.
ולכן אני שואלת: האם הדרך היחידה להכיל היא למחוק?
למה לא גם וגם?
בארצות הברית, למשל, לא ביטלו את יום האם כדי לפנות מקום לאבות. יש יום האם, ויש יום האב.
יום האם האמריקאי מצוין ביום ראשון השני של חודש מאי, והוא הוכר רשמית ב-1914 (השנה זה ממש היום 10/5/2026). יום האב מצוין ביום ראשון השלישי של חודש יוני, והוא הפך לחג קבוע בארצות הברית ב-1972.
בנוסף, קיימים בארצות הברית גם ימים שמוקדשים למשפחה, כמו National Family Day, שמצוין ביום שני הרביעי של ספטמבר ומעודד משפחות לבלות יחד, בעיקר סביב ארוחה משותפת.
זה לא בדיוק מקביל ליום המשפחה הישראלי במעמד או במשמעות, אבל הוא מראה שאפשר לחשוב בכמה שכבות: אמא, אבא, משפחה.
לא חייבים לבחור רק אחד.
וזה בעיניי המודל הנכון יותר.
יום האם.
יום האב.
יום המשפחה.
לא כי אנחנו צריכים עוד סיבה לקנות מגנטים למקרר, אלא כי לכל אחד מהימים האלה יש משמעות אחרת.
יום האם אומר: אנחנו רואים את האימהות.
יום האב אומר: אנחנו רואים את האבות.
יום המשפחה אומר: אנחנו רואים את הבית המשותף.
וזאת לא סתירה. זאת שפה רגשית מדויקת יותר.
אבל אמא היא אמא כל השנה
ברור לי שאמא לא צריכה יום אחד בשנה.
כמו שאישה לא צריכה את יום האישה כדי להיות ראויה לכבוד, להקשבה, לשוויון, לנראות ולאהבה. אישה היא אישה כל השנה.
לא רק במרץ, לא רק כשמישהו נזכר להעלות פוסט עם תמונה של טוליפים וסיסמה על השראה נשית.
וגם אמא היא אמא כל השנה.
לא רק ביום שבו הילדים חוזרים מהגן עם לב מקומט מבריסטול, או כשהמשפחה נזכרת שאולי הגיע הזמן להגיד תודה ולא רק “אמא, איפה המטען?”
אימהות צריכה לקבל מקום כל השנה.
הערכה צריכה להיות כל השנה.
תשומת לב, עזרה, הקשבה, כבוד, מנוחה, הכרה
כל אלה לא אמורים להופיע פעם בשנה כמו מבצע מוגבל בזמן.
אבל אם כבר אנחנו כחברה מחליטים שיש ימים מיוחדים שמוקדשים לדברים מסוימים, ואם כבר יש לנו ימים שמסמנים ערכים, אנשים, תפקידים וזיכרונות, אז כן – אני רוצה גם את יום האם בחזרה.
לא כי שאר השנה לא חשובה.
אלא כי דווקא בתוך החיים העמוסים, יש משמעות לעצירה מכוונת.
לרגע שבו לא אומרים “ברור שאנחנו מעריכים”, אלא ממש עוצרים ואומרים את זה בקול.
כי יום מיוחד הוא לא תחליף להערכה יומיומית.
הוא תזכורת אליה.
הפסיכולוגיה של יום מיוחד
יש משהו עמוק מאוד בצורך האנושי לקבל הכרה ספציפית.
לא כללית.
לא “תודה לכל מי שלקח חלק בפרויקט”.
לא “מוקדש לכל המעורבים בדבר”.
אלא: אני רואה אותך.
הכרה מדויקת היא לא מותרות. היא צורך בסיסי. אנשים צריכים להרגיש שהמאמץ שלהם נראה, שהנתינה שלהם מקבלת שם, ושמישהו עצר לרגע ואמר: זה לא מובן מאליו.
ואימהות, אולי יותר מהרבה תפקידים אחרים, כוללת המון עבודה בלתי נראית.
לא רק לידה. לא רק הנקה. לא רק חיבוק לפני השינה.
אימהות היא מערכת הפעלה שלמה.
מי צריך חולצה לבנה מחר.
מי שכח להביא אישור לטיול.
מי לא אמר שהוא עצוב, אבל משהו בעיניים שלו השתנה.
מי צריך תור לרופא.
מי צריך גבול.
מי צריך שחרור.
מי צריך שיגידו לו שהוא אהוב גם כשהוא מתנהג כאילו הוא מנהל משא ומתן מול האו"ם על שעת מקלחת.
ובתוך כל זה יש גם את מה שקוראים לו לפעמים “העומס המנטלי”: לא רק לעשות, אלא לזכור שצריך לעשות. לתכנן. לתאם. לנחש. להחזיק בראש רשימה אינסופית של פרטים שאף אחד לא רואה, עד שמשהו מתפספס ואז כולם פתאום מגלים שהיה שם מישהו שניהל את המערכת.
וכן, האחריות הזאת צריכה להיות משותפת.
העומס המנטלי לא אמור להיות תפקיד נשי. הוא לא עובר בגנים דרך הכרומוזום האימהי, והוא לא מופעל אוטומטית ברגע שמישהו אומר “אמא”. הוא אמור להתחלק. הוא אמור להיות מדובר.
הוא חייב להיות חלק מהאחריות של שני ההורים, או של כל המבוגרים שמנהלים את הבית.
אבל דווקא כשאנחנו מודים בכך שהאחריות צריכה להיות משותפת, אפשר גם להכיר בכל אחד מהשותפים.
וכשאנחנו אומרים רק “משפחה”, כל הדבר הזה עלול להיבלע.
לא כי יום המשפחה רע.
אלא כי הוא רחב מדי כדי להחזיק את הייחוד של האימהות, את הייחוד של האבהות, ואת הייחוד של התא המשפחתי כולו.
מחיקה היא לא תמיד הכלה
אני מאמינה שהכוונה מאחורי המעבר ליום המשפחה הייתה טובה. באמת.
אבל לפעמים, בשם הרגישות, בשם השוויון, בשם ההתאמה למבנה המשפחה החדש, אנחנו מנסים להפוך את המציאות לחלקה מדי. בלי קצוות. בלי כאב. בלי הבדל. בלי מילים שעלולות לפגוש מישהו במקום רגיש.
אבל החיים לא עובדים ככה.
יש ילדים בלי אמא.
ויש ילדים בלי אבא.
יש נשים שרוצות להיות אימהות ולא יכולות.
יש אימהות שאיבדו ילדים.
יש אבות שמגדלים לבד.
יש שתי אימהות.
יש שני אבות.
יש סבים וסבתות שהם הבית.
יש משפחות שנבנו אחרת לגמרי מהציור שהיה פעם על דף העבודה בגן.
ויש אנשים שיום האם מציף אצלם געגוע, כאב, כעס, ריק או מורכבות.
כל זה נכון.
אבל האם בגלל שכאב קיים, אסור לנו לתת שם לאהבה?
אולי התפקיד שלנו הוא לא למחוק את יום האם, אלא ללמד לדבר עליו ברגישות.
לא להגיד: “לכולם יש אמא באותו אופן”.
אלא להגיד: “יש הרבה דרכים שבהן אימהות ודמויות אם נוכחות בחיים שלנו”.
לא להגיד: “רק אמא מחזיקה את הבית”.
אלא להגיד: “אמא ראויה להכרה, אבא ראוי להכרה, והבית המשותף ראוי להכרה”.
לא לחייב כל ילד להכין ברכה לאמא אם זה פוצע אותו.
אלא לאפשר לו לבחור למי הוא רוצה להקדיש את האהבה הזאת.
זאת הכלה אמיתית יותר בעיניי.
לא למחוק את המילה אמא.
להרחיב את הלב סביבה.
אז כן, תחזירו לי את יום האם
תחזירו לי אותו עם פרחים, קפה, ברכה, שעה של שקט,
ואם אפשר גם בלי שאף אחד ישאל “מה יש לאכול?” שלוש דקות אחרי שהמטבח נוקה.
תחזירו לי אותו בלי להפוך אותו לתחרות הקרבה.
בלי להפוך אותו ליום שבו אימהות צריכות להוכיח כמה קשה להן.
בלי להפוך אותו לעוד חג צרכני שבו רגשות נמדדים לפי גודל הזר או מספר השוקולדים בקופסה.
תחזירו לי את יום האם כיום של תשומת לב.
לא כיום שאומר שאמא אחראית על הכל.
לא כיום שמחזיר אותנו אחורה.
לא כיום שמוחק אבות.
לא כיום שמתעלם ממשפחות מודרניות.
אלא כיום שאומר: גם בתוך השוויון, גם בתוך השותפות, גם בתוך כל השינויים היפים והחשובים במבנה המשפחה – יש מקום לעצור ולהגיד לאימהות תודה.
לא במקום להעריך אימהות כל השנה.
אלא בנוסף.
כי אמא היא אמא כל השנה.
בדיוק בגלל זה מגיע לה גם יום אחד שבו העולם עוצר ואומר לה: ראינו אותך.
ראינו את מה שעשית.
ראינו את מה שלא אמרת.
ראינו את הלילות.
ראינו את הדאגה.
ראינו את האהבה שארזה כריכים, בדקה חום, החזיקה יד, שחררה, חזרה, סלחה, התחילה מחדש.
ובאותה נשימה, תנו גם לאבות יום משלהם.
ותנו למשפחה יום משלה.
כי שוויון לא אומר למחוק את ההבדלים.
שוויון אומר לתת לכל אחד מקום של כבוד.
ואהבה לא נעשית קטנה יותר כשנותנים לה עוד שמות.
היא נעשית מדויקת יותר.
אז כן, אני בעד יום המשפחה.
אבל תחזירו לי גם את יום האם.
ולא, זה לא סותר.
זה פשוט עושה מקום.
