השם שלנו הוא לא רק תווית, הוא חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו, מתחושת השייכות שלנו והוא משפיע על הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו ומתנהלים מול עצמנו, מול הקרובים לנו ומול העולם.
ז'אנה או רינה
הגענו לישראל בשנת 1972. הייתי בת שש. האמת היא שאי אפשר להגיד שהגעתי מרצוני.
אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה לבוא. המשפחה עלתה לישראל ואני איתם.
שבוע אחרי שהגענו, נשלחתי לבית הספר היסודי "בי"ס יזרעאל" בעפולה.
השנה כבר התחילה (בספטמבר) ואני הגעתי כשהלימודים כבר החלו, לכיתה א'.
מכיוון שלא ידעתי עברית, שלחו אותי לכיתה מיוחדת שלימדו בה עולים חדשים את השפה.
תוך זמן קצר למדתי את השפה העברית ועברתי לכיתה רגילה.
במעבר לכיתה הרגילה, המחנכת שקיבלה אותי, החליטה שהשם שלי, ז’אנה, לא מתאים.
הוא לא היה "מספיק ישראלי". בלי לשאול אותי ובלי לשאול את ההורים שלי, היא החליפה את שמי ל"רינה". מאותו רגע והלאה, במשך שלוש השנים שחיינו בעפולה, אני הייתי רינה.
ברשימות בית הספר, בהפסקות ובמפגשים של התלמידים אחרי שעות הלימודים.
אני מנסה להיזכר מה הרגשתי באותה תקופה, אני לא זוכרת שהתנגדתי. אולי להפך – יכול להיות ששמחתי, כי השם החדש היה ישראלי כל כך, היה אמור לתת לי להרגיש קצת פחות זרה. חלק מהכיתה, אחת כמו כולם. אבל האם באמת?
כי גם אם השם הפך לישראלי, עדיין הייתי "אחרת". כעולה חדשה, אני מניחה שעדיין היה לי מבטא רוסי, ואין לי ספק שהבגדים שלי היו שונים. החינוך האירופאי דאג לכך שההתנהגות שלי לא הייתה בדיוק כמו של הילדים המקומיים. בסופו של יום, שלמרות השם הישראלי, עדיין לא הייתי "אחת מכולם".
היום, המחשבה שהמורה שינתה את שמי בלי לשאול אף אחד מרגישה לי כמו מעשה גס.
שם הוא משהו בעל משמעות, הוא נושא עוצמה, והוא קשור לזהות העמוקה ביותר שלנו. אבל המורה לא עצרה לחשוב על זה.
במשך שלוש שנים, מכיתה א' ועד סוף כיתה ג', הייתי "רינה" מחוץ לבית.
אבל בבית, תמיד הייתי ז’אנה. אחרי לוש שנים, עזבנו את עפולה ועברנו דירה.
אני זוכרת את אמא שלי, אומרת לי: "אני ילדתי ז’אנה, אז הביתה נכנסת ז’אנה. אם את רוצה להישאר רינה – תישארי בחוץ".
וכך, חזרתי להיות ז’אנה. (לישון עם אוהל בחוץ לא הייתה אופציה בגיל 8).
לקח לי הרבה שנים להרגיש נוח עם השם הזה. אני לא יודעת אם הסיבה היא הקושי של אנשים לבטא ולאיית אותו, או בגלל שינוי השם בילדות שהבהיר לי שאני "שונה".
היום, בגיל 58, אני שלמה עם השם שלי. ז'אנה. אני אפילו אוהבת אותו.
כבוגרת שמבינה קצת יותר, יודעת קצת יותר ומנוסה הרבה יותר, עולות בי כל מיני מחשבות ושאלות שהציתו את הסקרנות לבדוק לבדוק מה אומרת הפסיכולוגיה על כל זה.
השפעת שינוי השם על הזהות העצמית
השם הפרטי הוא חלק מרכזי בזהות האישית.
שינוי שם, במיוחד ללא הסכמת האדם, עלול לערער את תחושת העצמי וליצור תחושת ניכור. מחקר שפורסם ב"הידען" מצא כי שמות עשויים לעצב מראה פנים לאורך זמן, מה שמדגיש את הקשר העמוק בין השם לזהות האישית.
השם נושא מטען תרבותי וחברתי, המשפיע על האופן שבו הסביבה תופסת אותנו ועל הבחירות שאנו עושים. מחקרים מראים שהשם יכול לשקף את הרקע האתני, התרבותי והסוציו-אקונומי שלנו, ואף להשפיע על מסלול חיינו.
אני מניחה שהשם ז'אנה שידר למורה שלי – זרות וניכור, ובשינוי לשם רינה, שהוא שם מאד ישראלי, היא רצתה לתת לי את תחושת השייכות, בלי להבין שאולי זה עשוי להיראות כך כלפי חוץ, אבל בפנימיות שלי, כילדה, זה עשה בדיוק את ההפך.
המסר שאני קיבלתי היה: את לא מספיק טובה כמו שאת.
השם הוא עוגן- עוגן לביטחון בזהות האישית, ויכול להיות שזו הייתה הנקודה שבה נזרע הזרע שגדל והפך לצל כבד שליווה אותי שנים רבות. אני לא מספיק טובה.
הדואליות של הזהות
חיים עם שתי זהויות – אחת בבית ואחת בחוץ – עלולים ליצור בלבול פנימי. הפסיכולוג אריק אריקסון דיבר על משבר זהות מול קבלה חברתית, במיוחד בגיל ההתבגרות, אך גם בגילאים צעירים יותר. הפער בין "רינה בחוץ" ל"ז'אנה בבית" עשוי היה להיות מרכיב מרכזי בתחושת חוסר אחידות באישיות.
ההשפעה של חווית ההגירה
הגירה בגיל צעיר היא חוויה מורכבת. המעבר לשפה, תרבות וסביבה חדשים עשוי להיות מאתגר, אך גם מפתח חוסן נפשי. במקרה שלי, שינוי השם יכול היה להיתפס כדרך של הסביבה "להקל" עלי להשתלב, אך בפועל הדגיש את השונות.
משמעות השם
שמות קשורים לזהות, להיסטוריה ולתחושת השייכות. שינוי שם עלול ליצור תחושת אובדן – לא רק של הצליל, אלא של כל מה שהוא מסמל. אי אפשר להתעלם מהקשר העמוק בין השם לזהות האישית. השם שלי נבחר בקפידה ע"י אבא שלי, היה סיפור מאחוריו. משמעות.
השם שלנו הוא לא רק תווית, הוא חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו, מתחושת השייכות שלנו והוא משפיע על הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו ומתנהלים מול עצמנו, מול הקרובים לנו ומול העולם.
שאלות לא פתורות
אם הייתי פוגשת היום את המורה ששינתה לי את השם, מה הייתי אומרת לה? איך הייתי מגיבה כלפיה?
אני לא יכולה לומר שאני יודעת בבירור, או שיש לי טקסט מוכן של מה אומר לה.
אני מאמינה שבעיקר יהיו לי שאלות אליה, על מה חשבה, מה הניע אותה ומה הייתה הכוונה, ובטח היינו מנהלות שיחה על הפער בין הכוונה להשלכות במציאות.
אולי החיפוש אחריה יהיה המסע הבא?
פגשתם מישהו עם שם לא שגרתי? תנו לו לבחור, איך לבטא אותו, איך הוא רוצה להיקרא, ואולי אפילו להחליף אותו בהמשך החיים.
אני מאמינה שזו צריכה להיות בחירה אישית, של האדם עצמו ולא אף אחד אחר.
