כך סיכמנו מראש אריק ואני. אני אראה אותן קודם, ואחר כך נחליט יחד איך ממשיכים.
בהתרגשות, ואולי גם עם קצת רעד בידיים, התחברתי לאתר החברה. נכנסתי לחשבון שלו, הגעתי לעמוד הראשי, ולקחתי נשימה עמוקה לפני שלחצתי על הכפתור "התאמות דנ"א".
התמהמהתי רגע.
ואז לחצתי.
לא ראיתי הרבה. העיניים שלי נעצרו על ההתאמה הראשונה.
החברתי פעימה.
בהיתי במסך, וגל חום עטף אותי בבת אחת.
האינסטינקט הראשון היה להתקשר אליו מיד.
אבל הייתה שעת צהרים. ידעתי שהוא בעבודה. ידעתי שזה לא מסוג הדברים שאפשר לפתוח בין פגישה לטלפון, בין קפה של משרד לעוד משימה ביומן.
אז חיכיתי
עד חמש
בחמש בדיוק, כשהנחתי שהוא כבר אמור להיות בבית, התקשרתי.
"הי אריק" פתחתי בקול הכי ניטרלי שהצלחתי לגייס. "אתה כבר בבית?"
"הווו, שלום גם לך" הוא ענה. "את מתקשרת" הוא ציין את המובן מאליו, ואז שתק לשניה,
"מה זה אומר?"
"זה אומר שהגיעו התוצאות" אמרתי.
בצד השני של הקו הייתה דממה.
"אריק?" הפרתי את השקט. "אפשר שניפגש מחר?"
"המממ" שמעתי אותו מהסס, "נו מה מצאת?"
"אתה רוצה שאפרט עכשיו או כשתבוא אלי?"
"לא לא" הוא אמר מיד, אל תגידי כלום אני אבוא מחר אחרי עבודה".
קבענו למחרת בשמונה בערב.
לא הצלחתי להתרכז בכלום. לא באמת. הגוף שלי עשה דברים רגילים, אבל הראש חזר שוב ושוב אל המסך. אל השורה הראשונה. אל המשמעות שלה.
למחרת, בשמונה בערב, כמו שעון שוויצרי, נשמעה דפיקה בדלת.
הכנסתי אותו פנימה. נכנסנו לחדר העבודה. המחשב כבר היה פתוח ומוכן אבל המסך מוחשך.
על השולחן חיכו מראש כוס מים וטישיו (יש עקומת למידה).
אריק הוציא סיגריה כמעט באוטומט, כבר לא שאל. יודע שזה בית של מעשנים.
"קפה?" שאלתי.
"כן תודה"
חזרתי לחדר העבודה עם קפה בשבילו, שוקו בשבילי (כן, שוקו זה הקפה שלי).
"תסבירי לי מה כל המספרים האלה אומרים" הוא ביקש, "מה קיבלתי תכלס?"
"אז ככה" אהתחלתי בזהירות, "יש לך התאמה מאד גבוהה"
"כמה גבוהה?" הוא שאל, "מה היא בשבילי?"
לקחתי נשימה.
היא אחות למחצה" אמרתי.
אריק לא אמר כלום. הוא שאף מהסיגריה, פעם ועוד פעם, ובהה במסך.
"אריק" פניתי אליו בעדינות, "אתה מבין מה זה אומר?"
הוא לא הגיב.
"זה אומר שיש לכם אבא או אמא משותפים".
הוא כיבה את הסיגריה ומיד הדליק עוד אחת.
"אני לא מאמין" הוא אמר. "זה בטוח הדנ"א הזה? לא יכולה להיות פה טעות?"
"לא" עניתי. "כלומר, תמיד אפשר לדבר תאורטית על טעות חריגה מאד במעבדה, כאילו החליפו בטעות דגימה שלך עם מישהו אחר, אבל אני לא מאמינה שזה המקרה, בכל השנים שאני עוסקת בזה זה לא קרה לי אפילו לא פעם אחת.
"אני בהלם" הוא אמר בשקט, כאילו לעצמו.
הזכרתי לו את השיחה הארוכה שהייתה לנו לפני הבדיקה. את כל האפשרויות שדיברנו עליהן.
זו שיחה שאני עושה עם כל מי שמגיע אלי לעשות בדיקות דנ"א. אני מפרטת בה את כל האפשרויות, את סוגי ההתאמות, את מה שעלול להופיע, מה שעשוי להתגלות, והעובדה שאי אפשר באמת לדעת מראש מה נקבל.
בשיחה ההיא כשהגענו לדבר על התאמות קרובות, שאלתי אותו איך הוא ירגיש אם תופיע התאמה קרובה כזו.
הוא ענה בפשטות: "בסדר, בשביל זה אני עושה את הבדיקה, לא?"
ועכשיו הוא ישב מולי בהלם מוחלט.
"אני בשוק" הוא אמר שוב, אני לא מאמין שזה מה שיצא".
"כן" אמרתי. לפי כמות הדנא המשותפת בניכם היא אחות למחצה שלך".
"פאק!" הוא אמר והסתכל עלי. מה אני עושה עם זה עכשיו?".
"דבר איתי" ביקשתי. "מה עובר לך בראש?"
"ההורים שלי" הוא ענה מיד בקול נסער. "איך אני אספר להורים שלי? הם אפילו לא יודעים שעשיתי את הבדיקה, הם אפילו לא יודעים שאני מחפש."
הוא השתתק ואני שתקתי איתו.
עקבתי אחר העיניים שלו, שהתרוצצו בחדר בלי לעצור על שום דבר. הבנתי שהוא צריך זמן.
לא כדי לשמוע עוד הסברים, לא כדי לקבל עוד מידע, רק כדי לתת לדבר הזה לשקוע באמת.
"זה יהרוג אותם" הוא אמר בשקט. "אני לא יכול לעשות להם את זה".
שתקתי.
אני כבר לא מובילה, אני המריונטה שלו. הוא קובע את הכללים.
כל כך הרבה דברים עברו לי בראש, אני יודעת מה אני הייתי עושה, ידעתי מהה אני רוצה שיקרה,
אבל זה לא הסיפור שלי. זה הסיפור שלו. הוא קובע.
"רגע" הוא אמר פתאום, "רק אני רואה את זה?
"אלה התוצאות שלך" הסברתי, "רק אתה רואה את החשבון שלך, אבל כל אחת מההתאמות שלך מקבלת הודעה בנפרד שיש לה התאמה חדשה. במקרה הזה, אתה.
ואז זה תלוי בה, אם היא ראתה את ההודעה, אם היא נכנסה לאתר, אם היא בדקה התאמות חדשות".
עצרתי רגע ואז הוספתי: "נראה לי שמה שאתה שואל זה האם גם היא יודעת". נכון?"
"כן" הוא ענה. "היא יודעת שאני אח שלה?"
"היא תדע שיש מישהו, שהוא אח למחצה שלה, שזה אתה. אבל היא לא תדע מי אתה כי רשמנו שם בדוי. זה תלוי אם ומתי היא נכנסת לאתר. ברגע שהיא תיכנס ותראה את ההתאמות, היא תראה את זה".
נראה היה שכל המידע הזה הוא יותר מידי לעכל בישיבה אחת.
אריק קם. הוא אמר תודה על הקפה, ואז רכן לעברי וחיבק אותי.
"תודה על הכל" הוא אמר. "אני אדבר איתך עוד כמה ימים".
ימים של שתיקה. אף מילה מאריק. ואז טלפון.
"הי ז'אנה", שמעתי את הקול שלו. כבד. חרישי קצת.
"הי אריק" עניתי.
"תראי" הוא אמר. "חשבתי על זה המון, זה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו מאז שהייתי אצלך"
פאוזה
"החלטתי שלא עושים עם זה כלום בינתיים. משאירים את זה ככה. אני לא יכול לנהל איתה קשר בלי לספר להם, אני מרגיש חרא מספיק שעשיתי את הבדיקה ולא סיפרתי להם".
הוא נשם.
"אז זהו. אל תעשי עם זה כלום".
"אוקי אריק" אמרתי בקול רגוע. "הבטחתי לך שאתה מחזיק את המושכות. רק אתה קובע ואם אתה בוחר להניח לזה עכשיו אז זה מה שנעשה".
שתקתי רגע, ואז שאלתי: "מה לעשות אם היא פונה אלי?" לספר לך? לענות לה? מה אתה רוצה שאעשה?
אריק עצר רגע לחשוב.
"אם היא פונה אליך, אל תעני לה. כן, ספרי לי, ואם וכאשר זה יקרה, אני אחשוב על זה".
"אין בעיה אריק. מה שתגיד".
"אז אני מניח שזהו? הוא שאל.
"בינתיים" אמרתי. "עד שתחליט אחרת. אני פה בשבילך. תדע את זה תמיד".
וזהו.
הוא ניתק.
הנחתי את הטלפון על שולחן העבודה שלי. הבטתי שוב מבט במסך שהיה פתוח על תוצאות הדנ"א של אריק, ואז הדמעות התחילו לרדת.
ולא הפסיקו.
בכיתי על אריק. על המלכוד שהוא הרגיש שהוא נמצא בו, על הויתור שהוא עשה.
ויתור? או בחירה?
בכיתי על האחות שלא תזכה להכיר את אח שלה.
בכיתי על הסוד הנורא הזה שהוא בחר להמשיך לשאת מול ההורים שלו.
ובפנים, עמוק עמוק, בשקט בשקט, הבנתי שאני בוכה על הפספוס שלי.
אני סאקרית של הפי אנד.
והילדה שבי לא קיבלה את ה- "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" . שהיא כל כך רצתה
זה לא משהו שאני בדרך כלל מרשה לעצמי לעשות, להיות מעורבת רגשית עד כדי כך.
תת לסיפור נס לי מתחת לעור.
אבל משהו מאריק נכנס לי ללב.
עברו מאז שנים של דממה.
אני עדיין מחכה שאחותו תראה את ההתאמה שלו באתר.
