מתמהמהת.
לוחצת.
האינסטינקט הראשון הוא להתקשר מיד לאריק.
זו שעת צהרים. אני יודעת שהוא בעבודה. הוא לא יהיה פנוי לזה. כדאי שאמתין לאחר הצהרים.
מחכה לשעה 17:00, אריק כבר אמור להיות בבית. מרימה את הטלפון ומתקשרת.
“הי אריק” אני פותחת בקול הכי ניטרלי שאני יכולה. “אתה כבר בבית?”
“הווו, שלום גם לך” אריק עונה. “את מתקשרת” הוא מציין את המובן מאליו, “מה זה אומר?”
“זה אומר שהגיעו התוצאות” אני עונה.
בצד השני של הקו דממה.
“אריק?” אני מפרה את השקט. “אפשר שניפגש מחר?”
“המממ” אני שומעת קול מהוסס בצד השני, “נו מה מצאת?”
“אתה רוצה שאפרט עכשיו או כשתבוא אלי?” אני שואלת.
“לא לא , אל תגידי כלום אני אבוא מחר אחרי עבודה” הוא עונה. קבענו למחרת בשמונה בערב.
אנחנו נכנסים לחדר העבודה. המחשב פתוח מוכן אבל המסך מוחשך.
על השולחן כבר מוכנים מראש, כוס מים וטישיו (יש עקומת למידה).
הוא כמו באוטומט מוציא סיגריה, כבר לא שואל, יודע שזה בית של מעשנים. “קפה?” אני מציעה.
“כן תודה” הוא עונה. חוזרת לחדר העבודה עם קפה בשבילו, שוקו בשבילי (כן, שוקו זה הקפה שלי).
“תסבירי מה כל המספרים האלה אומרים” הוא מבקש, “מה קיבלתי תכלס?”
“אז ככה” אני מתחילה להסביר, “יש לך התאמה מאד גבוהה“
“כמה גבוהה?” הוא שואל, “מה היא בשבילי?”
“היא אחות למחצה” אני עונה.
אריק לא אומר כלום. הוא שואף מהסיגריה, פעם ועוד פעם, בוהה במסך.
“אריק” אני פונה אליו, “אתה מבין מה זה אומר?”
הוא לא מגיב ואני ממשיכה, “זה אומר שיש לכם אבא או אמא משותפים“.
הוא מכבה את הסיגריה ומדליק מיד עוד אחת.
“אני לא מאמין” הוא עונה. “זה בטוח הדנא הזה? לא יכולה להיות פה טעות?”
“לא” אני עונה. אלא אם הייתה איזו טעות פריקית במעבדה והם החליפו את הדגימה שלך עם מישהו אחר, אבל אני לא מאמינה שזה המקרה.” “אני בהלם” הוא אומר בשקט, כאילו לעצמו.
אני מזכירה לו את השיחה הארוכה שהייתה לנו לגבי האופציות של התוצאות שיגיעו. שיחה שאני עושה עם כל מי שמגיע אלי לעשות בדיקות דנא, בה אני מפרטת את כל העובדות והאפשרויות. בשיחה ההיא כשהגענו לדבר על אפשרויות קרבה, שאלתי אותו איך הוא ירגיש אם תהיה התאמה קרובה הוא ענה: “בסדר, בשביל זה אני עושה את הבדיקה, לא?”
ועכשיו הוא יושב מולי בהלם.
“אני בשוק, אני לא מאמין שזה מה שיצא” הוא חוזר ואומר.
“כן, לפי כמות הדנא המשותפת בניכם היא אחות למחצה שלך” אני אומרת שוב.
“פאק! מה אני עושה עם זה עכשיו?” הוא מסתכל עלי.
“דבר איתי” אני מבקשת. “מה עובר לך בראש?”
“ההורים שלי” הוא עונה בקול נסער. “איך אני אספר להורים שלי? הם אפילו לא יודעים שעשיתי את הבדיקה, הם אפילו לא יודעים שאני מחפש.” הוא משתתק. אני שותקת.
עוקבת אחרי העיניים שלו שמתרוצצות בחדר, אני מבינה שהוא צריך את הזמן לתת למידע הזה לשקוע באמת.
“זה יהרוג אותם” הוא אומר בשקט. “אני לא יכול לעשות להם את זה“.
אני שותקת. מפה אני המריונטה שלו. הוא קובע את הכללים.
כל כך הרבה דברים עוברים לי בראש, אני יודעת מה אני הייתי עושה, אבל זה לא הסיפור שלי. זה הסיפור שלו. הוא קובע.
“רגע” הוא אומר “רק אני רואה את זה?
“אלה התוצאות שלך” אני מסבירה “רק אתה רואה. כל אחת מההתאמות שלך מקבלת הודעה בנפרד שיש התאמה חדשה, שזה אתה, ואז זה תלוי באם הוא או היא ראו את ההודעה, התחברו לאתר ובדקו התאמות חדשות“
“נראה לי שמה שאתה שואל זה האם גם היא יודעת” אני מוסיפה. “נכון?”
“כן” הוא עונה. “היא יודעת שאני אח שלה?”
היא תדע שיש מישהו, שהוא אח למחצה שלה, שזה אתה, אבל לא תדע מי אתה כי רשמנו שם בדוי. וזה תלוי אם היא נכנסת לאתר. מתי שזה יקרה היא תראה את התוצאה“.
נראה שכל המידע הזה הוא יותר מידי לעכל בישיבה אחת. אריק קם, אומר תודה על הקפה, רוכן לעברי ומחבק אותי.
“תודה על הכל” הוא אומר. “אני אדבר איתך עוד כמה ימים“.
ארבעה ימים של שתיקה. אף מילה מאריק. ואז טלפון.
הי ז’אנה” אני שומעת קול כבד, חרישי משהו.
“הי אריק” אני עונה.
“תראי” הוא אומר. “חשבתי על זה המון, זה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו מאז שהייתי אצלך“
פאוזה
“החלטתי שלא עושים עם זה כלום בינתיים. משאירים את זה ככה. אני לא יכול לנהל איתה קשר בלי לספר להם, אני מרגיש חרא מספיק שעשיתי את הבדיקה ולא סיפרתי להם. אז זהו. אל תעשי עם זה כלום“.
“אוקי אריק. הבטחתי לך שאתה מחזיק את המושכות. רק אתה קובע ואם אתה בוחר להניח לזה עכשיו אז זה מה שנעשה” אני אומרת בקול רגוע.
“מה לעשות אם היא פונה אלי?” אני שואלת. “לספר לך? לענות לה? מה אתה רוצה שאעשה?
אריק עוצר רגע לחשוב.
“אם היא פונה אליך, אל תעני לה. כן, ספרי לי ואם וכאשר זה יקרה, אני אחשוב על זה“.
“אין בעיה אריק. מה שתגיד” אני עונה.
“אז אני מניח שזהו? הוא שואל.
“בינתיים” אני אומרת. “עד שתחליט אחרת. אני פה בשבילך. תדע את זה תמיד“.
וזהו. הוא מנתק.
אני מניחה את הטלפון על שולחן העבודה שלי, מעיפה שוב מבט במסך שהיה פתוח על תוצאות הדנא של אריק, והדמעות לא מפסיקות לרדת.
אני בוכה על אריק, והמלכוד שהוא מרגיש שהוא נמצא בו, על הויתור שהוא עשה, ויתור? או בחירה?
אני בוכה על האחות שלא תזכה להכיר את אח שלה.
אני בוכה על הסוד הנורא הזה שהוא בחר לחיות איתו אל מול ההורים.
ובפנים בפנים, בשקט בשקט אני מודה שאני בוכה… אני בוכה על הפספוס שלי, אני סאקרית של הפי אנד, והילדה שבי לא זכתה לקבל “והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה“.
זה לא משהו שאני בדרך כלל מרשה לעצמי לעשות, להיות מעורבת רגשית עד כדי כך, אבל משהו מאריק נכנס לי ללב.
עברו שנים של דממה מאז.
אני עדיין מחכה שאחותו תראה את ההתאמה שלו באתר.
