אחרי נשימה עמוקה שמילאה כל נאדית פנויה בראותיו, הוא מוציא את האויר לאט כמו מתרגל נשימה מודעת.
“כן” הוא עונה ומשתתק.
אני מחכה לעוד כמה מילים. נכון, אני יודעת שגברים הם לא דברניים במיוחד, אבל “כן” וזהו? אני שותקת, מסתכלת עליו בעיניים שואלות, לא רוצה להפריע לדממה שאולי היא רק הפאוזה שהוא צריך.
במקום מילים, אני רואה שהוא מנסה להחניק את הדמעות שעולות.
“זה היה תאור מדויק לאיך שאתה מרגיש? אני שואלת.
“כן” הוא עונה שוב. “זה בדיוק זה“.
“תראה” אני מנסה לקחת אותנו צעד קדימה. “אם אתה רוצה לדעת מה המקור שלך, מאיפה באת, זו זכות ששמורה לך, מיום שהגעת לעולם הזה. זו זכות יסוד של כל ילוד על פני כדור הארץ. אני מבינה את החשש. אני מבינה שאתה נקרע בין תחושת הבגידה בהורים לרצון המאד ברור ובסיסי ואנושי לדעת מאיפה באת.”
“אני יכולה להציע נקודת מבט נוספת לחיפוש הזה?” אני שואלת
“בטח” הוא עונה מיד. “כל דבר שיעזור לי לצאת מהפלונטר הזה כי אני מרגיש שאני נקרע“.
“תראה, יש לך הורים שאתה אוהב ומכבד אף אחד לא מטיל ספק לא באהבה שלך אליהן ולא שלהם אליך. יש אותם ויש אותך. הם המשפחה שלך. יחד עם זאת הם רק חלק ממה שמרכיב אותך, ואתה מחפש את החלק החסר. אתה לא מחפש תחליף למה שיש. איך אתה מרגיש עם ההגדרה הזו?
אריק מתיישר בכיסא, כמו זכה במשב רוח רענן ביום חמסין.
“אפשר עוד כוס מים?” הוא מבקש.
“בטח” אני עונה, משאירה את הכוס על השולחן והולכת להביא קנקן.
כשאני חוזרת הוא כבר עם סיגריה נוספת דלוקה.
“אתה רוצה אולי קפה עם הסיגריה?” אני שואלת.
“תודה” הוא עונה. “אולי אחר כך“.
אולי אחר כך. שלוש מילים שממלאות אותי בשמחה כי זה אומר שנוח לו. אין לו כוונות לקום ולברוח, לפחות לא בדקות הקרובות. אני ממשיכה להסביר
“יש לך אפשרות לעשות את הבדיקה, לתת לבדיקה שם בדוי, לקבל את התוצאות, ורק אז להחליט אם ומה אתה רוצה לעשות איתן. אם תרצה, אני יכולה לפתוח את התוצאות ראשונה, להסביר לך מה נמצא שם ואתה תחליט מה הלאה.
חשוב שתדע שהשליטה היא בידיך. מה עושים, איך עושים והאם בכלל עושים משהו. מה אתה אומר?
וכמו בן רגע אריק עובר לפסים אופרטיבים.
“אבל איך קונים ערכה? איפה? אני לא מבין בזה כלום” הוא אומר.
לי כבר היה ברור קצת אחרי שהתחיל המפגש שלנו, שהערכה ספייר שיש לי בבית, זו שאני מחזיקה למקרי חירום, תהיה זמינה לו אם יחליט שזה מה שהוא רוצה לעשות. הקפה של אחר כך יכול להיות הקפה של אחרי הבדיקה כי אם הוא יחליט לעשות את הבדיקה נצטרך לבלות לפחות עוד שעה יחד.
“אם תחליט שזה מה שאתה רוצה” אני אומרת לאריק, יש לי פה ערכה בשבילך“.
“באמת?” הוא אומר במבט מופתע, “דיי, מה ידעת שאני אגיע?
“לא” אני עונה בחיוך, בדרך כלל יש לי ערכה למקרים מיוחדים ואני חושבת שאתה מתאים לקטגוריה“
אני ניגשת לארון, מוציאה את הערכה ומניחה אותה על השולחן לידו.
עכשיו זה כאן. זה ממשי.
“מה אתה אומר?” אני שואלת שוב.
“יאללה, הולכים על זה” הוא עונה ואני יכולה לשמוע את ההתרגשות בקול שלו.
“אם כך, סיים את הסיגריה, ויש לנו שעה להעביר יחד. אסור לאכול, לשתות או לעשן לפני הבדיקה. בהוראות כתוב חצי שעה אני מעדיפה ליתר בטחון לקחת שעה“.
אריק מכבה את הסיגריה ולוקח שלוק אחרון מהמים.
“מה השעה?” הוא שואל, ומוציא את הנייד שלו לבדוק.
“עכשיו שלוש” הוא עונה לעצמו.
בשעה שאנחנו ממתינים, אני מנצלת את הזמן לספר קצת עלי ואיך הגעתי למחקר שורשים ודנא, מספרת קצת על בן זוגי והחיפוש אחר ההורים הביולוגים שלו, אנחנו נכנסים למחשב ואני מראה לו איך נראות תוצאות של בדיקות דנא, ומה אפשר לגלות בעזרתן. האוירה נעימה, השיחה קולחת, והשעה עוברת דיי מהר. עכשיו הגיע הזמן.
אני פותחת את הערכה, מסבירה מה יש בפנים, מראה את המשפך שעוזר לאסוף את הרוק ומגישה לו את המבחנה.
“אתה רואה את הקו השחור כאן על המבחנה? אני שואלת
“מה? את כל זה אני צריך למלא ברוק? הוא מתחיל לצחוק. “מאיפה אני אביא כל כך הרבה רוק?”
אני צוחקת. “לא, יש בחלק התחתון חומר מסוים ורק אז הרוק, זה לא הרבה כמו שזה נראה“.
אריק לוקח את המבחנה, מסובב אלי את הגב, ומתחיל לירוק.
אני רגילה לזה. משום מה האקט של לירוק לתוך מבחנה מול משהו אחר גורם למבוכה. אני הולכת לשירותים. לא באמת צריכה, אבל זה תירוץ טוב להשאיר אותו לבד בחדר שירגיש נוח יותר. כשאני חוזרת המבחנה כבר מלאה עד הקו השחור כנדרש. אני לוקחת את המבחנה, מוציאה את המשפך, סוגרת בפקק שקוף שמכיל בתוכו נוזל תכלת. החומר המשמר.
אריק מתבונן בנוזל התכלת מטפטף לאיטו לתוך המבחנה במבט מהופנט.
אני מחייכת לעצמי, הוא מזכיר לי מבט של ילד שרואה קסם בפעם הראשונה בחייו.
“את לא נגעלת לגעת בזה?” הוא שואל אותי בפליאה.
“ממש לא” אני עונה. “מבחינתי זו לא מבחנה של רוק שאני מחזיקה ביד. זו תעלומה“
כשנוזל התכלת נמצא כולו במבחנה, אני מוודאה שהיא סגורה היטב, מנערת כמה שניות, מכניסה לשקית הניילון הייעודית ואז לקופסא, סוגרת בדבק הדו צדדי שמחובר לקופסא. וזהו. החלק הטכני מאחורינו.
“מה עכשיו? אריק שואל.
עכשיו לדואר ונחכה לתוצאות.
הוא לוקח עוד נשימה עמוקה. מדליק עוד סיגריה.
“היתה איזה הצעה לכוס קפה? הוא אומר ומחייך.
“קפה אחד בדרך” אני עונה ופונה למטבח.
לפני שהוא עוזב, הוא חותם על כל האישורים בכדי שאני אוכל לדאוג ללוגיסטיקה עבורו. האתחול של הערכה, המשלוח בדואר, ואצור איתו קשר כשתגענה התוצאות.
חודש וחצי עוברים, במהלכם כמעט לא שמעתי ממנו. אני מצידי עידכנתי אותו בכל פעם שעיבוד הערכה עבר שלב. ואז חודש וחצי אחרי המפגש שלנו, הגיע המייל המיוחל.
יש תוצאות.
