אריק היה מכונס כולו בתוך הדמעות.
העזתי להניח יד על כתפו. הוא לא נרתע, אז אני השארתי אותה שם ושתקתי.
אני מנוסה מספיק כדי לדעת שיש רגעים שהדבר הכי נכון לעשות הוא לא לשאול, לא להסביר, לא למהר להרגיע. פשוט לשתוק. להיות שם.
כשהוא נרגע מעט, הרשיתי לעצמי לנתק מגע. קמתי למטבח למזוג כוס מים, ובדרך חטפתי גם חבילת טישיו (נוזפת בעצמי שטישיו היה צריך להיות שם מלכתחילה, על השולחן לידו).
הגשתי לו את הכוס.
"תודה" הוא אמר ולקח לגימה ארוכה.
כוס חזרה ריקה לשולחן.
"אריק" אמרתי בשקט, "אומצת, זה לא משהו שאתה עשית, זה משהו שקרה, זה לא היה תלוי בך".
חיכיתי רגע, ואז הוספתי:
אפשר שנתחיל מהתחלה? מה אתה יודע על האימוץ? ספר לי קצת על ההורים שלך,
מה שתרגיש נוח לשתף".
שמתי לב שהישיבה שלו השתנתה. הגוף שלו היה עדיין דרוך, אבל קצת פחות סגור.
הוא לקח נשימה, הדליק עוד סיגריה.
בהתחלה הוא נתן רק עובדות.
אומץ בגיל חמישה חודשים.
במרכז הארץ.
בן יחיד.
הוא לא זכר בן כמה היה כשסיפרו לו שהוא אומץ, רק זכר שהיה בגן. "כנראה גן חובה" הוא אמר.
נדמה היה שעצם זה שהמילה "אימוץ" כבר נאמרה בקול ולא קרה שום אסון, יחד עם הסיגריה בידו, יצר איזו רגיעה זמנית. משהו קטן נפתח.והוא המשיך.
"בילדות", הוא אמר, "אני זוכר שהיה ממש כייף. הרבה טיולים, הרבה מתנות. העולם של ההורים סובב סביבי לא הייתי צריךלבקש שום דבר פעמיים. הייתי אומר – אני רוצה! זה כל מה שהייתי צריך להוציא מהפה."
עוד שאף מהסיגריה ונשף לאט. העשן עלה מעליו ומילא את החלל שבינינו.
"ככה זה היה תמיד" הוא הוסיף, "כל החיים. כל מה שרציתי, קיבלתי".
הוא חזר על זה שוב. כאילו היה חשוב לו שאבין, אולי היה חשוב לו להזכיר לעצמו.
"גם בשנות העשרה" הוא המשיך, "כשעשיתי מלא בלגן, הייתי ממש ברדקיסט, לא משנה מה עשיתי הם תמיד מצאו תירוץ טוב למה זה לא באשמתי. נראה לי שגם אם הייתי רוצח מישהו, הם היו מוצאים סיבה להסביר למה זו אשמתו ולא אשמתי".
הוא גיחך. גיחוך קטן, לא באמת משוחרר.
"הם מדהימים" הוא אמר, באמת. פשוט מדהימים".
"מתי החלטת לחפש את ההורים הביולוגים?" שאלתי.
"אה, זה לא משהו חדש" הוא ענה מיד כאילו חיכה לשאלה הזאת.
"זה עולה ויורד כבר הרבה שנים, אבל אף פעם לא דיברתי על זה עם אף אחד.
עד לא מזמן, כשסיפרתי לחבר שלי. הוא לחץ עלי לבוא אליך, לא יודע אם הייתי מגיע לבד."
"לא דיברת על זה עם זה עם ההורים? העזתי ללחוץ קצת.
הוא עצר. הסתכל לכיוון התקרה, כאילו התשובה כתובה שם איפהשהוא.
"פעם אחת".
"אתה יכול לספר לי עליה"? שאלתי בזהירות, ממשיכה עם המומנטום שנוצר.
"פעם אחת" הוא אמר, לא זוכר בן כמה הייתי, 14 אולי 15, אמרתי לאמא שלי שמעניין אותי לדעת מי ההורים שלי".
הוא שתק לרגע.
המבט שלה היה כל כך פגוע שרציתי שהאדמה תבלע אותי. הוא סיננה: "ההורים שלך? אנחנו ההורים שלך". וזהו. לא העזתי לדבר על זה שוב".
פתאום הכל עשה לי כל כך הרבה שכל. הבנתי את החשש, הבנתי את הבושה, הבנתי את הפחד.
זו לא תחושה ששייכת רק לאריק. לאורך השנים פגשתי אותה שוב ושוב אצל בוגרים שאומצו.
הרצון לדעת מאיפה באת, יחד עם הפחד הנושא לפגוע באנשים שגידלו אותך. כאילו יש כאן בחירה בלתי אפשרית בין אהבה לשורשים, בין נאמנות לעצמך לנאמנות להורים שלך.
"אריק" אמרתי, מנצלת את השקט שנוצר, "אני יכולה לומר לך משהו? זו רק תחושה שלי.
תגיד לי אם זה מתחבר אליך או לא. בסדר?
"יאלה, לכי על זה" הוא אמר.
הפתיע אותי פתאום השפה החברית הזו משהו בו התרכך לרגע
"אתה מספר שההורים שלך מדהימים" אמרתי, "שקיבלת כל מה שאי פעם רצית, או אולי יותר מדויק, כל מה שאמרת תבקול רם שאתה רוצה. אתה מספר שאתה כל עולמם. ועכשיו, כשאתה רוצה לדעת ממי באת כשאתה רוצה למצוא את השורשים שלך, אולי אתה מרגיש שאתה בוגד בהם. שאם יש לך הורים שאוהבים אותך כל כך, אתה אמור פשוט להגיד תודה, שאין לך זכות לרצות לדעת מעבר לזה".
עצרתי.
"משהו מזה מרגיש מוכר?"
אריק זז בחוסר נוחות, כאילו נזכר פתאום שהכיסא באמת לא נוח לו.
הוא נשען לאחור, מתרחק ממני עד כמה שהמרחב אפשר לו בלי לקום וללכת.
המבט שלו התרוצץ בין הסיגריה, לכוס הריקה וחזרה לסיגריה. הוא עשה כל מה שאפשר כדי לא להסתכל עלי.
הוא לקח עוד שאיפה ארוכה מהסיגריה שכבר בערה כמעט עד הפילטר. הסתכל עליה רגע, כאילו גם שם יש תשובה, ואז זרק אותה למאפרה.
לקח נשימה עמוקה.
