הסיפור של אריק – פרק 2 – הדים מהעבר

אריק מכונס כולו בתוך הדמעות.
אני מעזה לשים יד על כתפו, הוא לא נרתע, אז אני משאירה אותה שם ושותקת.
היום אני מנוסה מספיק לדעת שיש רגעים שהדבר הכי נכון הוא פשוט לשתוק. רק להיות.
כשהוא נרגע מעט, אני מרשה לעצמי לנתק מגע ועושה דרכי למטבח למזוג כוס מים, חוטפת חבילת טישיו בדרך (נוזפת בעצמי שטישיו היה צריך להיות על השולחן לידו). מגישה לו את הכוס.
תודה” הוא אומר ולוקח לגימה ארוכה… הכוס חוזרת ריקה לשולחן.
אריק” אני אומרת, “אומצת, זה לא משהו שאתה עשית, זה משהו שקרה, זה לא היה תלוי בך. אפשר שנתחיל מההתחלה?” אני מבקשת.
מה אתה יודע על האימוץ, ספר לי קצת על ההורים, מה שאתה מרגיש נוח לשתף אותי“.
אני שמה לב שהישיבה שלו נינוחה יותר, הוא רוכן מעט קדימה נשען על מרפקיו, לוקח נשימהמדליק עוד סיגריה.
בהתחלה נותן רק עובדות.

אומץ בגיל חמישה חודשים.
במרכז הארץ.
בן יחיד.

לא זוכר בן כמה היה כשסיפרו לו שהוא אומץ, רק זוכר שהיה בגן. “כנראה גן חובה” הוא מציין.
נראה שהעובדה שלמילה אימוץ שנזרקה לחלל האויר לא היו השלכות, יחד עם הסגריה יצרו רגיעה זמנית, הוא ממשיך בשיתוף.

בילדות, אני זוכר שהיה ממש כייף. הרבה טיולים, הרבה מתנות. העולם של ההורים סובב סביבי. לא הייתי צריך לבקש שום דבר פעמיים. אני רוצה! זה כל מה שאני צריך להוציא מהפה.” 
עוד שאיפה ונשיפה מהסיגריה ממלאה את החלל מעליו בעשן.
ככה היה תמיד” הוא מוסיף, “כל החייםכל מה שרציתי, קיבלתי” הוא מציין שוב ושוב.
גם בשנות העשרה” הוא ממשיך, “כשעשיתי מלא בלאגן, הייתי ממש ברדקיסט, לא משנה מה עשיתי הם תמיד מצאו תירוץ טוב מספיק למה מה שקרה הוא לא אשמתינראה לי שגם אם הייתי רוצח מישהו, הם היו מוצאים סיבה טובה למה זה אשמתו ולא אשמתי” הוא מגחך.
הם מדהימים. באמת. פשוט מדהימים“.
מתי החלטת לחפש את ההורים הביולוגים?” שאלתי.
אה, זה לא משהו חדש” הוא עונה מיד כאילו ציפה לשאלה שלי.
זה עולה ויורד כבר הרבה שנים, אבל אף פעם לא דיברתי על זה עם אף אחד עד לא מזמן כשסיפרתי לחבר שלי. הוא לחץ עלי לבוא אליך, לא יודע אם הייתי מגיע לבד.”
לא דיברת על זה עם זה עם ההורים? אני מעזה ללחוץ קצת.
הוא עוצר רגע, מסתכל לכיוון התקרה, כאילו מנסה להיזכרפעם אחת
אתה יכול לספר לי עליה”? אני זורמת עם המומנטום.
פעם אחת, לא זוכר בן כמה הייתי, 14 אולי 15, אמרתי לאמא שמעניין אותי לדעת מי ההורים שלי. המבט שלה היה כל כך פגוע שרציתי שהאדמה תבלע אותי. הוא סיננה: ההורים שלך? אנחנו ההורים שלך. וזהו. לא העזתי לדבר על זה שוב“.


פתאום הכל עשה לי כל כך הרבה שכל. הבנתי את החשש, הבנתי את הפחד והבושה. זה לא הרגשה נדירה רק של אריק, אני פוגשת את זה לא מעט אצל בוגרים שאומצו.
אריק” אני מנצלת את הפאוזה שנוצרה, “אני יכולה לומר משהו, תחושה שלי, ותגיד לי אם זה משהו שאתה מתחבר אליו. אני יכולה?
יאלה, לכי על זה” הוא עונה. קצת מפתיע אותי בשפה החברית והפתוחה.
אתה מספר שההורים שלך מדהימים, קיבלת כל מה שאי פעם רצית או אם לדייק מה שאמרת בקול רם שאתה רוצה, אתה כל עולמם.  היום כשאתה רוצה לדעת ממי באת, למצוא את השורשים שלך, אתה מרגיש שאתה בוגד בהם. שאם יש לך הורים שאוהבים אותך כל כך, אתה צריך לומר תודה רבה ואין לך זכות לחפש מישהו אחר. משהו מזה מרגיש מוכר?”
אריק זז באי נוחות כאילו נזכר שהכיסא לא נוח לו, נשען אחורה, מתרחק ממני עד כמה שהמרחב מאפשר בלי לקום וללכת.
המבט מתרוצץ בין הסיגריה, לכוס הריקה וחזרה לסיגריה, נמנע ככל שניתן מלהסתכל לכוון שלי.
עוד שאיפה ארוכה מהסיגריה שבוערת עד הפילטרמסתכל על הפילטר, זורק אותו למאפרה.
לוקח נשימה עמוקה

מוזמנים לשתף:

אולי יעניין אותך גם...

Contact

Contact

Contact

Contact

לפרטים והזמנות

לפרטים והזמנות

לפרטים והזמנות

לפרטים והזמנות