מה שידעתי עליו באותו רגע היה כמעט כלום.
מה אתה יודע על בדיקות דנא" שאלתי את אריק. בחור צעיר, בשנות השלושים שלו.
"כלום" הוא עונה בקול מהוסס.
חיכיתי רגע, לאפשר לו לנשום. היה ברור שכל המעמד הזה לא נוח לו.
יכולתי לראות את המבוכה שלו בגוף עוד לפני שהיא יצאה במילים.
הוא לא ממש ידע מה לעשות עם הידיים, רגע הן בכיסים, רגע אחר כך הוא ישב עליהן,
כאילו ניסה להחביא אותן שלא יסגירו משהו לפניו.
הוא זז בכיסא בחוסר נוחות. כן אני יודעת שכיסאות העץ אצלי לא נוחים במיוחד ובדיוק בגלל זה ריפדתי אותם בכריות רכות אבל נראה שהכריות האלה לא הצליחו לרפד את המבוכה שלו.
הכתפים שלו היו שמוטות מעט. הוא לא הסתכל לי בעיניים.
המבט שלו ריחף על הרצפה, נע סביב הרגלים של הכסא שלי, כאילו שם, על המרצפות, יהיה לו קל יותר למצוא תשובה.
"אז איך הגעת אלי?" שאלתי בזהירות
"חבר שלח אותי אליך" הוא הסביר בשקט. "הוא לא הסביר הרבה, רק אמר שאני צריך לדבר איתך".
"אוקי אריק" אמרתי. "אתה יכול לספר לי קצת על עצמך? מה אתה מחפש?
הוא שתק לרגע.
"אכפת לך אם אדליק סיגריה?" שאל
"תרגיש בנוח" אמרתי, "אני אדליק אחת איתך"
אמרתי את זה בשביל החברותא וגם, אם להיות כנה, גם אני הרגשתי פתאום צורך להחזיק משהו ביד.
ישבנו בשקט ועישנו. אני חיכיתי שהוא יתחיל לדבר. קיוויתי שעשן הסיגריות ישמש לו מן מסך מגן משהו שירכך את המעמד, שיתן לו מספיק ביטחון לספר לי למה הוא הגיע, ועל מה בכלל אנחנו צריכים לדבר.
עוד דקה ארוכה עברה.
"אני מאומץ" הוא אמר.
ואז הוא השתתק.
כאילו הטיל פצצה ועצר רגע לבדוק מה הנזק.
אני מודה שהרגשתי הקלה. אפילו אמרתי לעצמי "זהו?"
כי עם המתח שנבנה בחדר, כבר חיכיתי למשהו שיפיל אותי מהכסא.
היום, אחרי שנים, שבהן אני פוגשת כמעט בכל שבוע סיפורים ששום תסריטאי הוליוודי לא היה מעז להמציא, קשה להפתיע אותי. היום אני כבר יודעת שאין באמת דבר כזה "סיפור הזוי".
הכל אפשרי.
"אתה מחפש את ההורים הביולוגים?" שאלתי את המובן מאליו.
"כן" הוא עונה והשפיל מבט.
ועדיין, משהו בכל ההתנהלות שלו נשאר לא ברור, כמעט מסתורי.
לאורך השנים ישבו מולי לא מעט בוגרים שאומצו. בדרך כלל הסיטואציה הייתה טעונה, כן, אבל גם מלאה בהתרגשות, בציפייה, לפעמים בפחד, לפעמים בתקווה גדולה מאד.
אצל רב האנשים שפגשתי, המילה "מאומץ" לא הייתה מילה שהם התקשו להוציא מהפה.
אני בדרך כלל אפילו מתקנת בעדינות ואומרת "בוגר שאומץ". כי "מאומץ" הוא לא זהות שלמה, זה לא סטטוס, זה אירוע בעברו של אדם. אירוע שיכול להשפיע על חיים שלמים, אבל הוא למגדיר את כל מי שהוא.
פתחתי ב"הרצאת הפתיחה שלי". הדברים שחשוב לדעת לפני שעושים בדיקת דנ"א.
משפט הפתיחה שלי כמעט תמיד זהה: אי אפשר לדעת אלו תשובות נקבל.
משם אני ממשיכה ומסבירה שזה תלוי באנשים שנמצאים במאגר, באיזו חברה נבדקים, באפשרויות להיכנס למאגרים נוספים, בהבדלים בין החברות, ובכל מה שחשוב להבין לפני שיוצאים למסע הזה. מסע שנראה מבחוץ כמו בדיקה פשוטה, אבל לפעמים משנה חיים שלמים.
הוא הקשיב בשקט.
לראשונה העיניים שלו הופנו אלי. אבל בזמן שדיברתי, ראיתי שהמבט שלו הולך ומתרחק, נהיה זגוגי, כאילו הוא שומע אותי אבל נמצא במקום אחר.
לרגע תהיתי אם זו דמעה שראיתי בזוית העין ..
עצרתי.
רכנתי מעט קדימה, בזהירות, בלי לפלוש לו למרחב.
"אריק" אמרתי בשקט, "מה קורה? דבר איתי".
ואז הוא נשבר.
הוא פרץ בבכי.
בין הדמעות הצלחתי לשמוע אותו אומר: "לא סיפרתי להורים שאני כאן. ההורים לא יודעים".
"אני מתבייש ואני פוחד".
